הרב עזרא לא התכוון להיות ״המשגיח של העולם״. הוא רק היה רעב מאוד, רחוק מהבית, ובלי שום הכשר באופק.

לפני הכל צריך להבין דבר אחד: הרב עזרא שליט״א מעולם לא ביקש את התפקיד. הוא לא חלם על בית הוראה בין-לאומי, ולא תכנן להפוך לכתובת של כל ישראלי רעב מטוקיו ועד טורונטו. זה פשוט קרה לו, ארוחה אחר ארוחה.

הכל התחיל בשדה תעופה זר, בשעה קטנה של הלילה, כשלפניו עמד המבורגר בלי תעודה, בלי משגיח, ובלי סיכוי. ״באותו רגע,״ הוא מספר, ״הבנתי שיש שתי אפשרויות: או שאני מוצא היתר, או שאני נשאר רעב עד הנחיתה. בָּחַרְתִּי בַּחַיִּים.״ מאותו המבורגר ואילך, לא הייתה מנה בעולם שהרב עזרא לא הצליח למצוא לה פתח.

מה שהתחיל כהצלה עצמית הפך לשליחות. חברים התקשרו מחו״ל: ״עזרא, מה יש בזה?״ והוא ענה. ואז חברים של חברים. ואז אנשים שמעולם לא פגש. וכך, בלי שהתכוון, קם בית הוראה מרחוק שלא נסגר אף פעם — כי איפשהו בעולם תמיד יש ישראלי רעב מול צלחת מפוקפקת.